לפני שבוע השתתפתי בארוע "האוס אוף רוזה", במיזם של עמותת "גמאני" לסרטנים נשיים. חמש אמניות יצרו יצירה, כל אחת בהשראת סיפור אחר. היצירה שלי היתה משפט בהשראת הסיפור של מירה וגל גברעם (מירה, אמא של גל, חלתה והחלימה, וגל מקדמת את העלאת המודעות לנושא). האותיות ביצירה היו חלולות, והמבקרים בארוע הוזמנו למלא את החללים בגווני ורוד. הרעיון היה שבסוף התהליך היצירה תמכר, וההכנסה ממנה תתרם לעמותה.
שם היצירה: זה לא מת, זה מתוק. כשמירה גברעם גילתה שיש לה סרטן, בתה גל היתה בת תשע, הצעירה מבין ארבעה ילדים. כדי לספר להם, מירה לקחה אותם למקס ברנר, "שהשוקולד ימתיק את הידיעה". הגישה הזאת באה לידי ביטוי לכל אורך המאבק שלה במחלה, וגם אחרי ההחלמה. איפה שהמלה "סרטן" מטילה צל של מצוקה וסוף, מירה מאירה עם מבט ורוד, פועלת להירפא ולהישאר בריאה, ורואה את הטוב. חיבור הגישה של מירה ליצירה - המלה "מתוק" מכילה את המלה "מת". היא הוסיפה את הטעם הטוב לדברים הרעים, וכך התמודדה לכל אורך הדרך.
תודה למשתתפות המשתפות מירה וגל גברעם, וליוזמת שרית ציפורי צאיג.
